Bergara

פרהיסטוריה:

בשטח המוניקיפיום נתגלו מונומנטים מגליתיים המעידים שהאזור יושב בבני אדם עוד בפרהיסטוריה. המדובר ברגמים ובדולמנים הנמצאים באתרים המגליתיים באולדאלה-אינץ'ורטס ובאלוסואה-פלסנסיה (קראקאטה). הם נחקרו בשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי חוסה מיגל דה ברנדיאראן, טלספורו דה ארנסאדי ואנריקה אגורן.

ימי הביניים:

התיעוד הראשון של ורגארה הוא משנת 1050 במסמך שבו סנצ'ו הגדול, מלך נווארה העניק למנזר סן חואן דה לה פנייה אמה אדמות שהשתייכו ליישוב, שהיו עד אז בבעלות המנזר סן מיגל דה אריסטה.

בשנת 1200 אדמות חבל גיפוסקואה סופחו לכתר קסטיליה ולאורך הדרכים המחברות את חוף קנטבריה עם הרמה הקסטיליאנית הוקמו ערים והתפתח המסחר. עמק הנחל דווה הוא מעבר טבעי בין החוף למישור אלאווה ולרמה הקסטיליאנית. בדרך זו יוצא לאנגליה הצמר של עדרי קסטיליה הגדולים ויובא הברזל בנחוץ לנפחיות. בהקשר היסטורי הזה ב-30 ביולי 1268 ייסד המלך אלפונסו "החכם" של קסטיליה, את העיר "ויליאנואבה דה ורגארה" במקום שנקרא סן פדרו דה אריסנואה. המלך העניק ליישוב את הזכות לקיים ירידים בדומה להעיר ויטוריה.

במטרה לעודד את צמיחת העיירה כגרעין מסחרי וביטחוני, היא זכתה בהמשך לפריבילגיות נוספות. ב-27 במאי 1273 העניק המלך אלפונסו בעיר אבילה למספר ערים כולל ורגארה, פטור ממספר מיסים כמו "פצ'ו" ("מס החזה" למלך) ו"יאנטאר" (מס המזון)

ב-20 במאי 1344 המלך אלפונסו האחד עשר החליט בסביליה לאפשר לאותם תושבים של ורגארה המתגוררים מחוץ להעיר לשמור על מעמדם כתושבי העיר אם יש להם בתים ונכסים בוורגארה.

בעידן האורות החברה המלכותית הבסקית של ידידי הארץ פתחו מדרשה מלכותית. במעבדה הכימית שלה האחים חואן חוסה ופאוסטו אלואר גילו בשנת 1783 את הטונגסטן (וולפראם). ב-20 באוקטובר 2018 החברה הפיזית האירופית הכירה במעבדה זו כאתר היסטורי בחסותה.

העידן המודרני:

למשך תקופה ארוכה היה המסחר למנוע כלכלי של ורגארה. בעיר התחוללו שלושה ירידי חיטה בשבוע, שעודדו את הגעתם של בעלי בתים רבים והתלוו בהתפתחות ענף האירוח. בנוסף התפתחה תעשיית המתכות עם הרבה בתי חרושת לעיבוד הברזל. תעשיית הברזל נעזרה בדלק המבוסס על עץ מהיערות, השתמשה באנרגיית מי הנהרות והנחלות, במאגרי הברזל בסביבה ובדרכי הובלת הברזל על דוברות עד לדווה ואחר כך בעגלות עד ורגארה. הברזל המעובד שימש לייצור כלי עבודה, כלי שולחן, כלי נשק חם נשק לבן. בעיר קמה גילדת מייצרי הסכינים. (cuchilleros)

שגשוג העיר השתקף בבניית בתי מגורים מפוארים, וילות של אצילים, סוחרים ופקידים, וראשי כנסייה. במאה ה-17 הוקם בית העירייה (casa consistorial) לפי תוכניתו של לוקס דה לונגה,,נבנו אז כנסיית סנטה מרינה וכנסיית סן פדרו, שנתרם לה בשנת 1626 פסל של חואן דה מסה, "ישו של הייסורים" (Cristo de la Agonía), מענק של משפחת מנהל ספרים המלכותי חואן דה איראסאבל מסביליה. שתוכננה על ידי חואן דה מסה מקורדובה, כנסיית מרינה הקדושה והוחרבה הככר סן מרטין דה אגירה.

בשנת 1629, ורורחבה ככר סן מרטין דה אגירה. העיירה אנסואולה נפרדה מוורגארה. המועצה (ה"אליסאטה") אושירונדו ניסתה ללכת בעקבותיה אך לא צלחה.

המאה ה-18:

במאה ה-18 צוינה פריחה תרבותית עם הקמת "האגודה המלכותית הבסקית של ידידי החבל" שקבעה את מושבה במכללה הישנה של הישועים, אחרי שאלו גורשו מספרד בפקודת המלך קרלוס השלישי. האגודה נועדה ליישם את רעיונות הנאורות ומשכה בעיקר בתחום הכימיה והמינרלוגיה, מדענים כמו ז'וזף לואי פרוסט ופייר-פרנסואה שאבאנו. ב-1783 האחים חואן חוסה ופאוסטו דלאויאר אי זוביקה גילו במעבדות את יסוד טונגסטן או וולפרם. ב-1799 הוקמה מכללה מיסודה של קומפניית מרים.( Compañía de María)

באותה תקופה שופצה דרך המלך (Camino Real) כך שתוכל לשמש למרכבות. דרך זו הייתה חלק מהחיבור הראשי בין ספרד לצרפת ושאר אירופה.

בשנת 1718 התקוממו תושבי ורגארה נגד כוונת המלך פילפה בחמישי להטיל מכסים. אולם ב-1766 תושבי העיר לא הצטרפו למרד ה"מצ'ינאדה" ובחרו לתמוך במלך.

בימי מלחמת הפירנאים או "מלחמת הקונוונט" (1795-1793), כוחות צרפתיים כבשו את העיר בנובמבר 1794. בדצמבר הם גורשו על ידי חיילים בפיקודו של תושב ורגארה, גבריאל מנדיזאבל. מנדיזאבל כונה "הגיבור של אלבה דה טורמס".

המאה ה-19:

במאה ה-19 אחרי מות המלך פרננדו השביעי (1833-1783), אשתו הרביעית, מריה כריסטינה הפכה בעזרת הכוחות הליברליים לעוצרת הממלכה בזמן שבתה איזבלה השנייה הייתה קטינה. הגיס שלה, אחי המלך, דון קרלוס דה מולינה (1788 - 1855) הכריז על עצמו יורש חוקי של כס המלכות. הוא בא להגן על מעמד הכנסייה הקתולית והתנגד לרוח הליברליות בארצו. בין שתי הסיעות היריבות - הכריסטינוס או איסבנינוס וזו הקרליסטית פרצה מלחמת אזרחים. הכריסטינוס תמכו בממשל של המלכה העוצרת ובליברלים. הקרליסטים תמכו בטענות לכתר של דון קרלוס דה מולינה. המלחמה הקרויה המלחמה הקרליסטית הראשונה (1840-1833) התרחשה באזור חבל הבסקים. הקרליסטים נחלו בה תבוסה אולם צאצאיו של דון קרלוס גררו את ספרד לעוד שתי מלחמות "קרליסטיות".

ב-31 באוגוסט 1839 נחתם בוורגארה הסכם שלום ששם קץ למלוחמ הקרליסטית הראשונה בצפון ספרד. ההסכם נחתם על ידי הגנרלים רפאל מרוטו ובלדומרו אספארטרו שהתחבקו בהזדמנות הזאת, אירוע הידוע כ"החיבוק בוורגארה" (El abrazo de Vergara). המקום שבו התרחש, אסאורונס-בידה אספיקו סולאסה (Aseurrunz-bide azpiko soluase) כונה "קמפו דה אבראסו" (Campo del Abrazo שדה החיבוק) או "קמפו דל קונווניו" Campo del Convenio - שדה ההסכם)

בשנת 1846 עם הקמת בתי החרושת לכותנה סן אנטוניו יצאה לדרך תעשיית הטקסטיל של העיר.

המאה ה-20:

במחצית השנייה של המאה ה-19 העיר הפכה לבירת מחוז משפטי (partido judicial), זכתה לבית משפט, בתי כלא, בתי ספר וגם בבית קברות חדש. הורחבו בו השדרות והככרות. ב-1 ביולי 1888 הוארכו פסי ברזל יד לוורגארה - בקו דוראנגו-סומראגה, בבעלות חברת הרכבות הבסקיות. ב-1918 החברה האנגלו-בסקו-נווארית חנכה את קו הרכבת ורגארה-ויטוריה הפוגש את הקו הקודם בתחנת הרכבת מקולאידה. בתחילת במאה ה-20 על יד מפעל המתכת שבעיר השכנה מונדרגון נבנו 14 כבשנים גבוהים יחד איתם שכונה חדשה.

בדצמבר 1925 הוסכם על סיפוחים לוורגארה העמק אנגיוסאר (רובע אנגיוסאר) והרובע אוברה (Ubera) שעד אז השתייכו לאלגטה. ב-24 במרץ 1927 ההחלטה יצאה לפועל.

בימי מלחמת האזרחים הספרדית באוקטובר 1936 נפלה העיר בידי המורדים הלאומנים והתעשייה שלה התחילה לשרת את מכונת המלחמה של צבא שבראשות פרנסיסקו פרנקו. בעיר הוצבו בטריות תותחים שהפגיזו את אלגטה. בחורף 1936–1937 העמק אנגיוסאר והרובע אוברה הפכו לקו ראשון של החזית.

בשנות ה-1950 ובשנות ה-60 חלה התפתחות תעשייתית משמעותית שהביאה לגידול האוכלוסייה עם הגעתם לעיר של אנשים מאזורים אחרים של ספרד. תהליף פיתוח זה תורגם לבניית הרבעים החדשים של מרטוקואה, סאן לורנסו ומטשיאטגי. התרחב גם ענף השירותים בעיר.

ב-1976 הבניין הסמינר הישן נפתחה שלוחה בגיפוסקואה "האוניבריטסה הלאומית לחינוך מרחוק".

בשלהי המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 אחרי פתרון המשבר בתעשייה מוחזרו בניינים קיימים לשימוש חדש. במגרש הגרואטות של הכבשנים הגבוהים Altos Hornos הוקם מרכז הספורטים ובארמון רוטאדה נפתח בית תרבות.

En el ámbito cultural Vergara ha sido una plaza referencial. La creación en 1770 del Real Seminario de Vergara por la Real Sociedad Bascongada de Amigos del País fue un hecho que llevó a que Vergara fuera considerado uno de los centros importantes de la investigación y estudios científicos de aquella época, logrando en sus laboratorios el aislamiento del wolframio por parte de los hermanos Fausto Elhuyar y Juan José Elhuyar. El Real Seminario se mantuvo activo hasta 1930.

El Real Seminario de Vergara fue fundado en las instalaciones que ocupaban el colegio que la Compañía de Jesús había fundado en 1597 y tuvieron que abandonar tras su expulsión de España en 1767. La Real Sociedad Bascongada dejó el centro en 1875, y cinco años después los dominicos pasaron a hacerse cargo del centro hasta su cierre en 1930. Actualmente tiene su sede en el edificio que albergó el Real Seminario la delegación de la Universidad a Distancia, la UNED y el colegio Aranzadi.

Patrimonio:

El casco histórico de Vergara está declarado conjunto monumental desde junio del año 2003.​ En él hay un buen número de edificios relevantes. En los barrios también se conservan monumentos, civiles y religiosos, dignos de mención.

Monumentos civiles

Casa Jáuregi, data de comienzos del siglo XVI y destacan en su fachada los grabados que la cubren. De inspiración germánica, representan motivos vegetales y geométricos y una serie de parejas reales con corona y cetro. Es monumento nacional.

Palacio Egino Mallea, construida en 1585 en estilo renacentista manierista destaca por su sobriedad en la decoración. La fachada principal usa a modo de decoración la distribución rítmica de los elementos arquitectónicos, columnas, basamentos, frontones... En el centro de la fachada se abre una grandiosa portada que enlaza sus tres pisos. Es monumento provincial.

Casa Arrese, construida en la primera mitad del siglo XVI destaca en este edificio un magnífico balcón renacentista que hace esquina y fue añadido a finales de ese mismo siglo. Sobre el balcón se ubica el escudo de armas de la familia y a sus lados, soportados por sendos pares de pilastras jónicas, hay un arquitrabe decorado con líneas oblicuas, un friso y una cornisa adintelada. Un tímpano contiene un busto de mujer y, fuera de él, una exuberante decoración a base de flamencos y dragones. Este edificio esta declarado monumento provincial.

Palacio Irízar o de Urrutia Espilla, del siglo XVII en estilo clasista de inspiración herreriana. Destaca, en el exterior, su escudo esquinero y en el interior el gran arco de acceso a las escaleras y el gran zaguán. En este edificio fue donde se firmó el tratado de paz de la primera guerra carlista entre Maroto y Espartero el 31 de agosto de 1839. Es monumento provincial.

Casa Ondarza, construida en el siglo XVI, tiene dos magníficos arcos sobre los que se ubican dos escudos, uno el de armas de la familia y el otro el imperial de España. Es monumento provincial.

Torre Moyua. El origen de la casa se remonta muy probablemente al siglo XVI. En lo que se refiere a su configuración exterior, su factura responde a una actuación posterior. La casa fue adquirida por el capitán Juan de Moyua Barrena y Argarte a mediados del siglo XVII. En esta misma centuria se realizaron obras de ampliación de la edificación. Posteriormente, en 1751, se efectuaron importantes obras que afectaron a garitones, pináculos y cornisa, así como a la fachada principal. Hay interés por conseguir un palacio a la antigua, razón que lleva a emplear los garitones ya citados rematados por florones, el tipo de huecos, ventanas geminadas, arcos conopiales... Es monumento provincial.

Casa n.º 15 de la calle Artekale, ostenta una formidable fachada renacentista que data del siglo XVI. La decoración se centra en la portada con un arco de medio punto y en una ventana adintelada contigua. Se adorna el bajo con finas rosetas y un medallón en el que se representa un querubín.

Torre de Olaso, construida a principios del siglo XVI, es una torre cuadrangular con sendos garitones en sus esquinas adornados con pináculos. Es monumento provincial. También es la sede de Jakiunde, Academia de las Ciencias, de las Artes y de las Letras. En su jardín se ubica un gran magnolio declarado Árbol singular del País Vasco. ​

Palacio Errotalde, se construyó entre 1598 y 1604 sobre una torre anterior. Hacia 1615 se realizaron reformas que enriquecieron el edificio con labores de talla que se ejecutaron para adornar cornisas, techos, escalera y alero. En 1661 lo adquirió el capitán Martín de Murua Elorregi que era además caballero de la Orden de Santiago, el cual ordenó la colocación del escudo de armas en la fachada y la ampliación de las ventanas, que fueron dotadas de antepechos y balaustradas de hierro. Es monumento provincial.

Palacio de Ozaeta, a orillas del río Deva, esta construcción del siglo XVI vino a sustituir a otra anterior. Es monumento provincial.

Palacio Gabiria, construido en el siglo XV sobre otra torre anterior, fue ampliado y reformado en los siglos XVI y XVII. Destaca en su fachada un gran escudo de armas de los Gabiria. Es monumento provincial.

Casa consistorial, obra del arquitecto Lucas de Longa, data de finales del siglo XVII. Su decoración es sobria, donde destacan tres grandes escudos, el de la provincia (Guipúzcoa), el de España y el de la villa. Hay varias inscripciones en la fachada provenientes del libro de Eclesiástico que dicen: «en casa del que jura no faltará desventura» y «o que mucho de allá o que poco de acá». Es monumento local.

Casa Aroztegi, datada en la primera mitad del siglo XVI, destaca por el arco plateresco de la entrada y su puerta. La decoración de la puerta, que consta de 24 paneles por cada hoja, está realizada con motivos figurativos que reflejan monstruos que se transforman en elementos vegetales, hombres con rasgos de animales, medallones heráldicos, etc.

Hórreo de Agarre, datado en la primera mitad del siglo XVI, es el único hórreo guipuzcoano. De planta cuadrada, está construido sobre cuatro soportes troncopiramidales cuadrados rematados por rodeznos circulares. Hecho en madera machihembrada sin clavos.

Monumentos religiosos

Iglesia de San Pedro de Ariznoa, el embrión de la población de Vergara. La construcción actual proviene de finales del siglo XVI y comienzos del XVII. La torre es un añadido barroco de 1742. El altar mayor de estilo plateresco y datado en el siglo XVI, destaca por su grandiosidad. Sobresale la magnífica escultura, cumbre de la imaginería sevillana y regalo de Juan Pérez de Irazábal, contador real en Sevilla, del Cristo de la Agonía, obra realizada en 1622 por el cordobés Juan de Mesa, discípulo aventajado de Juan Martínez Montañés y que llegó a Vergara en 1626 a la muerte del propietario, por mandato de su hijo Juan Bautista de Irizabal. San Pedro de Ariznoa es monumento nacional.

Iglesia de Santa Marina de Oxirondo, de planta rectangular, fue construida entre 1542 y 1607, en una primera fase, y entre 1648 y 1672 en una segunda. Está estructurada en tres naves separadas por columnas que tienen el fuste liso y están coronadas con capiteles clásicos. De ellos nacen los nervios que conforman las bóvedas. En el siglo XVIII fue ampliada con la construcción en 1701 de la torre, de estilo barroco, y del coro en estilo neoclásico realizado por Alejandro de Miranda a finales del mismo. En el interior destaca el altar mayor, barroco, realizado por Miguel de Irazusta entre 1739 y 1742. La imaginería es del vallisoletano Salvador Carmona. Es monumento nacional.

Real Seminario, frente al ayuntamiento. La fachada actual es del siglo XIX. La importancia radica en que este edificio fue sede de uno de los centros de investigación y enseñanza más importantes de la Europa del siglo XVIII. Es monumento local.

Iglesia de Elixamendi, la antigua parroquia del barrio de Marindano del Valle de Anguiozar, hoy ermita, guarda en su interior una de las pocas imágenes de la virgen dando de mamar al Niño Jesús. En torno a la virg

•Dolmenen ibilbidea (PR-GI 94)

•Dolmenen ibilbidea - bariante (PR-GI 94.2)

•Uzarraga-Galartza-Lizarraga-Irimoegi (PR-GI 98, 9.5 km)

•Pagolako ubidea (SL-GI 44)

•Meaka bidea

•E5 Hartzaren Urratsa: Oñati - Bergara (GR 289)

•E1 Hartzaren Urratsa: Bergara - Arrasate (GR 289)

•Agustín Aranzabal, futbolista español

•Yon González, actor español

•Asier Garitano, futbolista español

•Victorio Unamuno, futbolista español

•Mikel Herzog, cantante español

•Domingo Martínez de Irala, conquistador español, gobernador de Nueva Andalucía del Río de la Plata

Web oficial: https://www.bergara.eus